נסיעה מבית הספר הביתה הפכה לשיחה מעניינת כשבני בן ה-5 שאל: "אמא, אפשר לשאול את צ'אט ג'י פי טי מתי הדינוזאורים נכחדו?" הפעלתי את המצב קולי, והרכב כאילו קיבל נוסע חמישי שהסביר את תקופת הקרטיקון בפרטים עליזים. רק ימים ספורים לאחר מכן, שאלתי את בתי בת ה-6: "מה עושה צ'אט ג'י פי טי?" היא חייכה והשיבה: "אמא, הוא יודע הכל." היא אמרה זאת בהתפעלות, ואני שמעתי זאת בדאגה.
הדור שגדל על טכנולוגיית הבינה המלאכותית לא רק יחשוב אחרת – הוא גם ינהיג אחרת. בעוד מנהלים משקיעים משאבים בשילוב כלים גנרטיביים במקומות העבודה, עלינו לשאול: מה יקרה כשהכוח העובד יגדל מבלי ללמוד להתמודד עם בעיות בעצמו? ההרגלים שילדינו מפתחים עם הבינה המלאכותית יעצבו את ה-DNA הקוגניטיבי של מנהיגי המחר.
בתור בן דור המילניום, אני זוכר כיצד עליית האינטרנט שינתה את חיינו. היינו דור הניסיונות של המדיה החברתית, ולא באמת הבנו את ההשפעות ארוכות הטווח שלה. ההבטחה הגדולה של המדיה החברתית הייתה חיבור, דמוקרטיזציה והעצמה, אך בלי הגנות או מודעות לעומק ההשפעות.
כעת, אנו נמצאים במצב דומה עם הבינה המלאכותית. אנחנו מדברים עליה כאילו היא איום עתידני, אך הסכנה האמיתית היא לאפשר לטכנולוגיה חדשה לעצב את תפיסת הילדות בלי להחליט מה באמת חשוב להגן עליו. החברות המפתחות את הכלים הללו מונעות על ידי מהירות, היקף ורווח, ולא על ידי רווחת הילדים שלנו.
עם המדיה החברתית, יכולנו לראות את הנזק – ילדים שהיו דבוקים למסכים, רודפים אחרי לייקים ומאבדים ריכוז. הנזק היה רגשי וחברתי. עם הבינה המלאכותית, הסכנה שקטה יותר אך עמוקה יותר: היא מעצבת מחדש את האופן שבו ילדינו חושבים.
המדיה החברתית גנבה את תשומת הלב שלהם; הבינה המלאכותית מסכנת את הקוגניציה שלהם. אנו מאפשרים לפלטפורמות לחדור לנעורים ללא שאלות ורק לאחר מכן סופרים את העלויות – טווחי קשב, הערכה עצמית ואפילו אמון. דור שלם גדל בערפל של השוואות והופעות, צופה בחצי מהילדות גולשת ב-15 שניות בכל פעם.
הדיונים על חזרה לזמנים פשוטים יותר, כמו החלפת טלפונים חכמים בטלפונים קווים, כבר נראים מיושנים. החזית החדשה היא לא מה יש על המסך, אלא איך ילדינו חושבים מאחוריו.
אם המדיה החברתית שינתה את משמעות הקשר, הבינה המלאכותית משנה את משמעות החשיבה. ילדים שלמדו בעבר לקרוא טון בטקסטים ולנווט בחברות באינטרנט, לומדים כעת להפקיד את החשיבה עצמה – לשאול רובוט לפני הורה, לקבל סינתזה במקום לקרוא מקור, לסיים מחשבה לפני שהתגבשה.
המציאות הדיסטופית האמיתית אינה רובוטים קטלניים, אלא ילדים שלעולם לא מפתחים שיקול דעת כי האלגוריתמים תמיד מספקים תשובה. זהו עולם שבו כיתות מחליפות שיתוף פעולה בנוחות. כשאנחנו מפקידים לא רק עבודה אלא גם פליאה, אנו מסכנים לגדל בני אדם שיכולים לעבד אינסופית אך לא יכולים לעצור ולהרהר.
היום, כשיותר ממחצית מבני הנוער משתמשים בכלים של בינה מלאכותית לעבודות בית ספר, ההשלכות עמוקות יותר מהפעם הקודמת. הבינה המלאכותית לא רק משנה את תשומת הלב שלהם, אלא גם את הקוגניציה, השיפוט והתחושה שלהם של משמעות.
מה שאנחנו צריכים עכשיו זה לתרגל חשיבה כמו פעם – לאט, ביחד, וביד. עם הבינה המלאכותית, יש לנו הזדמנות שנייה לחזק את שריר החשיבה לפני שנפקיד אותו. זה מתחיל בטקסים יומיומיים קטנים, כמו "סנדוויץ' חשיבתי" של חשיבה, שימוש בבינה מלאכותית להשלמה, וחשיבה מחדש.
הורים יכולים להוות דוגמה על ידי שאילת שאלות בקול רם כשהבינה המלאכותית מספקת תשובה. שאלות כמו: מאיפה זה בא? מי עשוי לראות זאת אחרת? מה עשוי להיות חסר? אלו הם השרירים הקטנים של הבחנה שהזנחנו לבנות במהלך עליית המדיה החברתית, ולא נוכל להרשות לעצמנו לדלג עליהם שוב.